וטיבר ולימון – סיפור הריח 

לפעמים בלילה, רגע לפני שאני נרדם, צצה לה משום מקם השראה לבושם. אני נאלץ לקום, לכתוב כמה שורות רגע לפני שהיא תיעלם. ואז אני חוזר למיטה, ונרדם בשלווה. אני רוקח בשמים הרבה שנים. מרגיש בר מזל שאני זוכה להגשים את עצמי. אבל שלא יהיו אשליות. יש תקופות. מחזוריות החיים לא פוסחת עלי. לפעמים המוזות אתי ובתקופות אחרות הן בנסיגה. לאורך השנים פתחתי חנויות ברחבי אירופה והן נסגרו. נפלתי והתרסקתי. אני מכיר היטב את התחתית.

אחת העובדות שלי ברוסיה מציירת מקסים. בלי שהיא שמה לב, היא משרבטת על שקיות הקרטון החומות ציורים מלאי אופי, צובעת בצורה יצירתית את בהונות הרגליים, מתאפרת בסגנון משלה. היא מזכירה לי אותי כשהייתי צעיר. רק שהיא יותר שקולה. זהירה. אני חושב שעמוק בפנים היא פוחדת מכישלון.

אני מנסה לעודד אותה להגשים את עצמה והיא מתחמקת באמירות של דחיינות: "עוד לא למדתי", "אין לי תואר", "אולי אחרי החגים". אני יודע שאי אפשר להאיץ תהליכים. שבשלות וביטחון עצמי הם תולדה של זמן, והקצב של כל אחד מאיתנו שונה.

יש אנשים שמתפתים לדחיינות. אני מאלו שמשתייכים לקצה השני – נטען בהתלהבות יתר, פורץ בדהרה אל מטרות ולעתים מתרסק. אבל אני לא מתנפץ. לא שוקע ברחמים עצמיים. נופל וקם. ממסגר את הכישלון כשלב הכרחי בתהליך הלמידה שלי.

Fuck It!  לא צלח הפעם, אנסה שוב. כי זה מי שאני – רוקח בשמים, וזה מה שאני יודע לעשות. זה הייעוד שלי.

רקחתי את הבושם ממקום של התלהבות, נחישות, סילוק של מחשבות תבוסתניות, ראייה של כשלים כשלב הכרחי בהתקדמות במסלול הפתלתל של חיינו.