אשכולית אדומה, ברגמוט ואמבר – סיפור הריח

פריט הלבוש הכי יקר שבבעלותי הוא הכומתה הסגולה שלי.

היא עלתה לי 55 ק"מ של מסע, עם ציוד מלא ובתוספת פתיחה של אלונקות.

התגייסתי לגבעתי בנובמבר 1992.

מתיכוניסט מפונק, מרדן שלוח רסן, הוכשרתי להיות לוחם בצה"ל.

אז לראשונה, התאהבתי בדמות של גבר – מפקד הפלוגה שלי בטירונות. על אף ששנתיים בלבד הפרידו בינינו, הוא היה אל בעיני. דמות ענקית. אדם שרציתי ללכת אחריו. להידמות לו.

היה לו מבט ישיר. חודר. קול שליו. דיבר מעט ולעניין. אדם איכותי. סמכותי. כזה שמשרה תחושה של ביטחון.

במסע הכומתה הוא הוביל, הלך בראש, נתן דוגמא אישית. ברגעים שהייתי על סף שבירה הבטתי בו ושאבתי ממנו את הכח להמשיך.

אחריך המפקד!

אני זוכר בבירור את סיום המסע. כ-90 גברים מיוזעים, תשושים. התחבקנו מאושר והקלה. תחושת התעלות שהחיים לא מזמנים לעתים קרובות.

ואחרי, טקס הסיום, כשאבא, אמא וחברה שלי בקהל, צופים בהענקת הכומתה הסגולה היה עוד רגע שיא. חתיכת אבן דרך. גושפקנא לשינוי שהתחולל באדם שאני.

בגיל ההתבגרות אנחנו מפנים גב להורים, לבית הספר, לכל מה שמסמל סמכות ומסגרת.

השירות הצבאי פותח שוב את הלב לצרכים הנפשיים הכי בסיסיים שלנו – ביטחון ומשמעות.

המ"פ שלי היה עבורי המצפן. העוגן. דמות מופת שחילצה אותי מבן עשרה מרדן חסר כיוון, לאדם שמחפש עשייה חיובית, משמעותית. שלוקח אחריות.