לתשומת לב: ב 31.12 הרשת תהיה סגורה עקב ספירות מלאי | ב 30.12 סניף רמת השרון יהיה סגור עקב הפסקת חשמל איזורית.
בדידות אינה תמיד שקט.
לעיתים היא מתרחשת דווקא במקומות הרועשים ביותר - בתוך
שפע, צבע, תנועה, דימויים ואנשים.
זו בדידות שאינה נובעת מהיעדר, אלא מעודף. מעודף גירויים,
מעודף מסכות, מעודף קולות שמטשטשים את הקול הפנימי.
התערוכה בדידות בתוך סביבה תוססת מבקשת להתבונן ברגע הזה:
הרגע שבו אדם נמצא בלב ההמולה - ועדיין מרגיש לבד.
לא כקריסה, אלא כמצב תודעתי. כהשהיה. כהתפכחות.
העבודות המוצגות בתערוכה נעות בין גוף לשפה, בין חומר לרגש,
בין פיתוי לנחמה, בין משחקיות לפצע.
יש בהן צבע, ברק, הומור, פנטזיה ועושר חזותי - אך מתחת לפני
השטח מתקיים שקט אחר:
שאלות על זהות, על שייכות, על הצורך במגע, על כמיהה לנחמה
בעולם שמציע אינסוף הסחות.
האמנים והאמניות שנאספו כאן מציעים נקודות מבט שונות על
אותה חוויה אנושית:
גוף שנוכח אך לא נענה, דימוי שמושך את העין אך מסתיר ריק,
אובייקט שמבטיח הקלה אך חושף חוסר, יצור היברידי שחי בתוך
עולם צבעוני אך מתקיים בבועה פנימית משלו.
הבדידות בתערוכה הזו אינה דרמטית ואינה מבקשת רחמים.
היא עדינה, לעיתים כמעט יפה.
כזו שמתקיימת בתוך תנועה, בתוך אור, בתוך חיים — ומזמינה
את הצופה לעצור, להרגיש, ולזהות בה אולי משהו מוכר מעצמו.
זו אינה תערוכה על להיות לבד.
זו תערוכה על מה שקורה בפנים, כשמסביב הכל רועש.
התערוכה תוצג בכיכר המדינה - ז’בוטינסקי 131 תל אביב
בתאריכים 28.12.2026 - 28.2.2026
בדידות אינה תמיד שקט.
לעיתים היא מתרחשת דווקא במקומות הרועשים ביותר — בתוך
שפע, צבע, תנועה, דימויים ואנשים. זו בדידות שאינה נובעת מהיעדר,
אלא מעודף. מעודף גירויים, מעודף מסכות, מעודף קולות שמטשטשים את הקול הפנימי.
התערוכה בדידות בתוך סביבה תוססת מבקשת להתבונן ברגע הזה:
הרגע שבו אדם נמצא בלב ההמולה — ועדיין מרגיש לבד. לא כקריסה, אלא כמצב תודעתי. כהשהיה. כהתפכחות.
העבודות המוצגות בתערוכה נעות בין גוף לשפה, בין חומר לרגש, בין פיתוי לנחמה, בין משחקיות לפצע. יש בהן צבע, ברק, הומור, פנטזיה ועושר חזותי — אך מתחת לפני השטח מתקיים שקט אחר:
שאלות על זהות, על שייכות, על הצורך במגע, על כמיהה לנחמה בעולם שמציע אינסוף הסחות.
האמנים והאמניות שנאספו כאן מציעים נקודות מבט שונות על אותה חוויה אנושית: גוף שנוכח אך לא נענה, דימוי שמושך את העין אך מסתיר ריק, אובייקט שמבטיח הקלה אך חושף חוסר, יצור היברידי שחי בתוך
עולם צבעוני אך מתקיים בבועה פנימית משלו.
הבדידות בתערוכה הזו אינה דרמטית ואינה מבקשת רחמים. היא עדינה, לעיתים כמעט יפה. כזו שמתקיימת בתוך תנועה, בתוך אור, בתוך חיים ומזמינה את הצופה לעצור, להרגיש, ולזהות בה אולי משהו מוכר מעצמו.
זו אינה תערוכה על להיות לבד.
זו תערוכה על מה שקורה בפנים, כשמסביב הכל רועש.
בדידות בסביבה תוססת
LONELINESS IN A BUBBLING ENVIRONMENT
EXHIBITION CURATOR
KORIN AVRAHAM
אוצרת: קורין אברהם
ארז זלינסקי־רוזן הוא קודם כול אמן. לפני שהוא רוקח, לפני שהוא יזם - הוא יוצר.
עולם הבישום עבורו הוא קנבס בלתי-נראה שנבנה משכבות של רגש וזיכרון.
הוא עובד מתוך אינטואיציה טהורה - ממצב רוח, מחוויות, מהחיים עצמם.
כל בושם שהוא יוצר הוא יצירת אמנות קטנה, עם סיפור, עם צבע, עם פעימה.
הקשר של ארז לאמנות אינו רק השראה - הוא חלק בלתי נפרד מהמותג.
האומנות שוברת מוסכמות, מרחיבה גבולות ומאפשרת חופש, אותו חופש שמוביל אותו
בבישום, מוביל גם את הרצון לפתוח את הגלריות החדשות: מרחבים שמכילים
יצירה חיה ונושמת, אמנים, פרשנות אישית, ומפגש בין ניחוח ליצירה חזותית.
בדיוק כמו שהבשמים נולדים מתוך דיאלוג של רגש וחומר, כך גם הגלריות של ארז
מקום שבו האומנות מתרחשת, זזה, מתפתחת.
מקום שממשיך את מהות המותג: ריח כיצירה. יצירה כבית.
ארז זלינסקי־רוזן הוא קודם כול אמן. לפני שהוא רוקח, לפני
שהוא יזם — הוא יוצר.
עולם הבישום עבורו הוא קנבס בלתי-נראה שנבנה משכבות
של רגש וזיכרון.
הוא עובד מתוך אינטואיציה טהורה — ממצב רוח, מחוויות,
מהחיים עצמם.
כל בושם שהוא יוצר הוא יצירת אמנות קטנה, עם סיפור,
עם צבע, עם פעימה.
הקשר של ארז לאמנות אינו רק השראה — הוא חלק בלתי
נפרד מהמותג.
האומנות שוברת מוסכמות, מרחיבה גבולות ומאפשרת
חופש, אותו חופש שמוביל אותו
בבישום, מוביל גם את הרצון לפתוח את הגלריות
החדשות: מרחבים שמכילים יצירה חיה ונושמת, אמנים,
פרשנות אישית, ומפגש בין ניחוח ליצירה חזותית.
בדיוק כמו שהבשמים נולדים מתוך דיאלוג של רגש וחומר,
כך גם הגלריות של ארז מקום שבו האומנות מתרחשת,
זזה, מתפתחת.
מקום שממשיך את מהות המותג: ריח כיצירה. יצירה כבית.
LONELINESS IN A BUBBLING ENVIRONMENT
THE ARTISTS
ZOHAR RON
זוהר רון 48, תל-אביב יפו
זוהר רון 48, תל-אביב יפו
זוהר רון הוא אומן חזותי, במאי וצלם
המבטא חיבור ויזואלי ורעיוני בין פולחן טקסי לאסתטיקה ויופי.
השימוש באלמנטים מהעולם השבטי מופיעים במרבית עבודותיו כסמל
לחיבור לשורש התרבותי ממנו נובעת ההשראה והשפה הויזואלית ביצירותיו.
בסדרה כְּתוּבָּה, זוהר רון פורם את הגבולות שבין שפה, גוף ודימוי, ויוצר
מערכת יחסים חדשה ביניהם.
הכתב העברי מסורת עתיקת יומין של ביטוי פנימי ותפילה מקבל בסדרה
זו חיים חדשים כחומר ויזואלי, כמעט פיזי, הנכתב בדיו ומכחול ישירות על
גוף חי.
המילים, שנוצרות מתוך דיאלוג אינטואיטיבי עם המוזה המצולמת, אינן
משמשות כתוספת צורנית או עיטורית, אלא כפעולה טקסית, אינטימית,
בעלת ממד כמעט מאגי. הגוף הופך קנבס חי, והטקסט לחש, שכבת
תקשורת, הגנה או גילוי.
הצילום לוכד את הרגע שבו נולדת זהות חדשה בין גוף לשפה, בין חוץ
לפנים בין זכר לנקבה.
השפה העברית שימשה אותנו אלפי שני כשפת קודש לתפילה כוח ליצירת
מציאות, מוצגת כאן למופע של תשוקה, כמיהה, רכות ומסתורין.
זוהר מבקש להחזיר את הכוונה למילה, את המשמעות לנראות, את
האינטימיות לעשייה האמנותית. במרחב של צריחה ויזואלית, כְּתוּבָּה לוחשת.
בהקשר של נושא התערוכה "בדידות בסביבה תוססת", עבודותיו של זוהר
מציעות מבט נוסף על בדידות מסוג אחר לא כניתוק, אלא כהשתהות.
בעולם רווי דימויים, מילים כוונה, ללא עומק, המילה הכתובה ביד על
עור חשוף, חוזרת להיות טקס, אמירה, חיבור.
בדידות אינה תמיד שקט.
לעיתים היא מתרחשת דווקא במקומות הרועשים ביותר — בתוך
שפע, צבע, תנועה, דימויים ואנשים. זו בדידות שאינה נובעת מהיעדר,
אלא מעודף. מעודף גירויים, מעודף מסכות, מעודף קולות שמטשטשים את הקול הפנימי.
התערוכה בדידות בתוך סביבה תוססת מבקשת להתבונן ברגע הזה:
הרגע שבו אדם נמצא בלב ההמולה — ועדיין מרגיש לבד. לא כקריסה, אלא כמצב תודעתי. כהשהיה. כהתפכחות.
העבודות המוצגות בתערוכה נעות בין גוף לשפה, בין חומר לרגש, בין פיתוי לנחמה, בין משחקיות לפצע. יש בהן צבע, ברק, הומור, פנטזיה ועושר חזותי — אך מתחת לפני השטח מתקיים שקט אחר:
שאלות על זהות, על שייכות, על הצורך במגע, על כמיהה לנחמה בעולם שמציע אינסוף הסחות.
האמנים והאמניות שנאספו כאן מציעים נקודות מבט שונות על אותה חוויה אנושית: גוף שנוכח אך לא נענה, דימוי שמושך את העין אך מסתיר ריק, אובייקט שמבטיח הקלה אך חושף חוסר, יצור היברידי שחי בתוך
עולם צבעוני אך מתקיים בבועה פנימית משלו.
הבדידות בתערוכה הזו אינה דרמטית ואינה מבקשת רחמים. היא עדינה, לעיתים כמעט יפה. כזו שמתקיימת בתוך תנועה, בתוך אור, בתוך חיים ומזמינה את הצופה לעצור, להרגיש, ולזהות בה אולי משהו מוכר מעצמו.
זו אינה תערוכה על להיות לבד.
זו תערוכה על מה שקורה בפנים, כשמסביב הכל רועש.
עבודותיו יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
EITAN GOLDSON
איתן גולדסון, 31, נולד בקליפורניה ארה"ב.
גדל בקיבוץ עין דור
איתן גולדסון, 31, נולדתי בקליפורניה ארה"ב וגדלתי בקיבוץ עין דור
העבודה שלי מגיעה מדו שיח פנימי עמוק שמלווה אותי נמאז הילדות בין
תרבויות מן העבר מול תרבות ההווה מול פנטזיות על עתיד פוסט אפוקליפטי
בו נוצר מיזוג בין מודרניות לפרימיטיביות וטריבאליזם, מפגש בין מיתוס מן
העולם למיתוס האישי שלי, עיר מול כבר, חברה מול הלבד. אני מנסה לגשת
ליצירות מתוך נקודת מבט של מין אדם קדמון מהעתיד, למזג בין חומרים
ישנים לחדשים, ליצור קוקטייל המשלב יותר ממדיום אחד.
מגיל צעיר מתעסק בציור ופיסול בחומרים מגוונים , כיום משלב המון צילום
סטילז וגם וידאו וסאונד. ביצירות שלי אני מרגיש מוכרח שתיהיה רמה
מסויימת של עבודת כפיים וסזיפיות , חושניות ופראיות , לצד איפוק ותוכן
קונספטואלי הטמון בתוך היצירה.
סממנייים חוזרים בעבודות שלי הם איברי גוף, ופיגורות היברידיות - עירבוב
של חיות ויצורים מיתיים יחד עם בני אדם , צמחים וסמלים שחלקם מקורם
בעולם האמיתי וחלקם המצאה מעולמי הפנימי.
”תשע נשמות" - מדיה מעורבת- עבודה משותפת עם הנריקה רוטנברג.
צבעי שמן, אקריליק, גרפיט וקפה על קנוואס מודפס בלייזר.
כחלק מהפרוייקט המשותף אני בכל פעם בוחר כמה צילום מתוך ספר האמן
של הנריקה ובוחר איזו יצירה להדפיס ובאיזה גודל , ואז מתחיל תהליך חשיבה
ארוך, לפעמים שבועות ואף חודשים על כל קנוואס, איך ליצור סימביוזה בין
שתי הנשמות שלי ושל האמן הנריקה, וליצור בכל ציור נשמה אחת משותפת.
בחרתי כאן לגשת ליצירה עם דגש על המיתוס האומר כי לחתול יש תשע נשמות,
תוך התייחסות לחיים המודרנים של היום - כמה הזדמנויות אדם מקבל בחיים
כדי להצליח לממש את עצמו ולהגיע להצלחה? כמה גלגולי זהות אנחנו עוברים
עד שאנחנו "מוצאים את עצמינו" ? האם הצלחה ועושר מפיגים את קללת
הבדידות האנושית בתוך החיים המודרנים? האם חתול או חיית מחמד היא
הפתרון לבדידות בעיר הגדולה והסוענת? או להתחפש לחיה מארץ יצורי הפרא
ולהעמיד פנים שאתה מלא תשוקה לערב אחד במיבנה נטוש ורועש?
עבודותיו יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
HOLY KADOSH
טל קדוש 36, תל אביב
במקור נולדה וגדלה בצפת.
טל קדוש 36, תל אביב
במקור נולדה וגדלה בצפת.
אמנית רב תחומית היוצרת במגוון מדיות כמו אומנות דיגיטלית, ציור
על רדי מיידי ויצירות קנבס באקריל ובצבעי פנדה. היצירה שלי נולדת
מתוך חיבור עמוק לתת המודע, אני מרפה משליטה ונותנת לדימויים לעלות
מעצמם, בהובלת זרם פנימי אינטואיטיבי ורוחני.
בסיום היצירה מתרחש דיאלוג שקט ביני לבין העבודה, ומתוך השכבות
הנסתרות מתגלים מסרים, תובנות והשתקפויות של מהותי הפנימית.
כל יצירה עבורי היא שער רוחני, מראה לנשמה ומסע מתמשך של גילוי עצמי
”גן החיות של התודעה" הוא אוסף יצירות שנולד מתת־מודע, מרחב פנימי
של דימויים פראיים, קולות, קונפליקטים ודמויות שמופיעות כמעט
ללא שליטה.
למרות העושר והעומס החזותי בלב הסדרה מתקיימת תחושת בדידות.
היצירות מציגות את הרגע שבו האדם צופה על עצמו מבפנים, בתוך
”גן חיות״ בלתי צפוי ואף כאוטי, ומזהה שההמולה שמסביב היא למעשה
השתקפות של נפשו.
הבדידות כאן אינה ניתוק מהעולם החיצון, אלא חוויית עומס פנימי: הדמויות
מוקפות ביצורים, סמלים ותנועות שמרקדים בתודעה, ועדיין עומדות
לבד בתוך הרעש.
HOLY BILL
יצירה שמציגה שטר של 100 דולר בגווני כחול־סגול, צבעוניות המדגישה
את המתח בין העולם החומרי, הקר והמנוכר, לבין רמז לרובד רוחני ותודעתי.
הדמויות המאוירות באפור מדגישות את דעיכת האנושי בתוך מערכת
פגומה ושחוקה.
סביב הדמות המרכזית מופיעים מלאך, שטן וארנב- סמלים של מצפון
מתערער, פיתוי ואשליה. הם יוצרים תחושה של חיים בתוך "סרט מצויר“.
עולם שבו בעלי הכוח רואים את האדם הפשוט כדמות שטוחה וחסרת עומק.
העכברושים משמשים כמטאפורה ל"כסף מלוכלך" ולמערכת כלכלית
מסואבת.
מתוך כל התנועה, הרעש והסימבוליקה, עולה תחושת בדידות עמוקה:
הדמות ניצבת בלב עולם תוסס ורווי כוח, אך נותרת לבד בתוך המאבק המוסרי
והנפשי שהכסף יוצר.
HOLY BAG
שק האגרוף, המעוטר במסכות אצטקיות ובכתובות ברכה, מציב בלב חלל תוסס
את מה שאנו נוטים להצניע: מסע ההתמודדות הפנימי. בתוך מרחב מלא תנועה,
צבע וקולות, מתגלה האמת השקטה- שהשדים שאנו נלחמים בהם אינם חלק
מהעולם החיצון, אלא מתהווים בתוכנו.
היצירה מעניקה לדפוסים הפנימיים האלה צורה, פנים וסמלים. היא מזמינה
את הצופה לא רק להיאבק בהם, אלא להכיר בהם כשליחים של תודעה
מבקשת ריפוי. בתוך ההמולה, מתבהרת הבדידות העמוקה של האדם, זירה
שבה כל אחד פוגש את עצמו ללא מסכות.
כך הופך שק האגרוף לאובייקט רוחני כמעט: כלי שמאפשר לפרוק, להשתנות,
ולשחרר. דווקא בסביבה תוססת, הוא מזכיר שהשקט האמיתי נוצר כשאנחנו
מעזים לראות את מה שבתוכנו ולהפוך את המאבק למרחב של מודעות וצמיחה.
עבודותיה יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
TAL NEHORAY
טל נהוראי, אמנית רב־תחומית בת 50
טל נהוראי, אמנית רב־תחומית בת 50
יוצרת עבודות המשלבות בין חומרים עכשוויים לטכניקות מסורתיות והופכות
אותם לאובייקטים חדים ומעוררי מחשבה.
האסתטיקה הצבעונית והפופ־ארטית שלה משמשת כעדשה ביקורתית על
התרבות המערבית ועל המרדף המודרני אחר ”אושר מיידי“ — האריזות שאנו
קונים, האשליות שאנו רודפים, וההבטחות שאנו בולעים.
בסדרה ״ערכת בדידות״, סמלים יומיומיים של נחמה ורגש — כדור האושר,
המוח, הלב, בקבוק־החימום המוכר — מקבלים צורה קרמית ונשללים מרכותם
המקורית דרך האייקונים הללו טל בוחנת את המתח בין הכמיהה לנחמה לבין
הריקנות שאנו לעיתים פוגשים בתוכנו.
הפסלים מזמינים את הצופה לשאול מה באמת מרגיע אותנו, מה ממלא אותנו,
ומה ממשיך לרעוד בתווך שבין פעימת הלב הראשונה לאחרונה.
עבודותיה יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
COSTA MAGARAKIS
קוסטה מגרקיס, בן 48 אמן ישראלי במקור מיוון וכיום חי ויוצר בתל אביב
קוסטה מגרקיס, בן 48 אמן ישראלי
במקור מיוון וכיום חי ויוצר בתל אביב.
העיסוק שלו באמנות נולד כבר בילדות- מתוך סקרנות גדולה לעולם
הדימויים, אהבה לחומר, ולרצון לבנות מציאות חדשה מתוך פנטזיה והומור.
העבודות שלו נשענות על דימויים מוכרים אך מעוותים, יצורים היברידיים
ומרחבים דמיוניים, שמאפשרים לחקור זהות, גוף, וזיכרון בצורה משחקית
אך מדויקת.
בתערוכה בגלריה מוצגים פסלים שהם חלק מעולם אישי שהוא בנה
לאורך השנים. כל יצירה משלבת מלאכת־יד, דימיון וצורה חיונית, ומזמינה
את הצופה להיכנס לעולם אחר- קצת מוזר, קצת מצחיק, בתוך בועה
פנימית, לפעמים מצחיק, לפעמים מוזר, ולעיתים בודד.
העבודות שלי מציגות לעיתים קרובות יצורים היברידיים ודמויות שנראות
כאילו הן מתקיימות בתוך מציאות פנימית משל עצמן. הן שוכנות במרחבים
צבעוניים, אנרגטיים ומלאי חיים, אך כולן נושאות תחושת ריחוק עדינה-
נוכחות ייחודית ובודדה. בדרך זו הן משקפות בעיניי את החוויה האנושית
של בדידות בתוך סביבה תוססת: להיות חלק מהעולם ובו־בזמן לעמוד
מעט מחוץ לו.
אני שמח לשתף את HIGH HILL, אחד מהפסלים בתערוכה הנוכחית.
עבורי, HIGH HILL הוא יותר מפסל — הוא מטאפורה.
הוא מייצג את התחושה של עמידה גבוה מעל הכל, בתוך תנועה ורעש
מסביב, אך בו זמנית קיום פנימי במרחב של בדידות שקטה.
הוא חלק מהיקום האישי שלי: צבעוני, דמיוני, חי — ובאותו הזמן מעט
מרוחק, מעט בודד.
עבודותיו יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
HILA LOTERSTEIN
הילה לוטרשטיין, 48, ממוצא, ירושלים.
הילה לוטרשטיין, 48, ממוצא, ירושלים.
העבודה שלי נובעת מתשוקה לגוף האנושי - לנשימה, למתח, ולרגע שבין
תנועה לעצירה. דרך ציור ופיסול אני חוקרת את המפגש שבין כוח
לשבריריות, בין כובד לריחוף.
בעבודות הרשת והבטון אני מעניקה לגוף קיום חדש, שקוף ופגיע, כמו
ציור באוויר.
עבודותיו יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
הגוף בעבודותיי מופיע בשיא נוכחותו, אך תמיד לבדו בתוך חלל נקי,
מואר ומעוצב.
דווקא בתוך סביבה תוססת של אור, צבע ואדריכלות, מתעצמת תחושת
הבדידות - בדידות שנולדת מעודף נוכחות שאינה נענית.
הרקדנית הצהובה-
הבדידות שלה מגיעה משיא של תנועה בתוך חלל שלא מהדהד אותה.
היא לבדה.
מצד אחד בשיאה קופצת, מתעקלת, מתמתחת, מתמסרת לתנועה, אבל:
היא לבד בפריים, אין מגע, אין הדהוד אין גוף נוסף מולה.
העולם סביבה מואר בצהוב ומעוצב אבל ריק אנושית.
אלה עם כנפיים-
הפסל מתעד רגע של בדידות נשגבת- אישה ערומה, ופגיעה, מרחפת באוויר
ללא עיגון.
הערום מייצג חשיפה רגשית מוחלטת, בעוד הריחוף מדגיש ניתוק וחוסר
שייכות הכנפיים מעניקות חירות, אך זו חירות דו-משמעית: היכולת להתעלות
מעלה, מעל הקרקע גם מבודדת אותה מהעולם שתחתיה. הדמות תלויה בין
שמיים לארץ, ללא מקום לנוח - מטאפורה לבדידות כמצב קיומי של יופי
מלנכולי שבו ייחודיות והתעלות באות במחיר של ניתוק מהעולם.
עבודותיה יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
GAL POLLAK
גל פולק, 36, מ־תל אביב, יוצרת אמנות נאו־פופ־ארט בעזרת
שיבוץ קריסטלים.
גל פולק, 36, מ־תל אביב, יוצרת אמנות נאו־פופ־ארט בעזרת שיבוץ קריסטלים.
דרך הנצנוץ והדיוק במלאכת השיבוץ, בוחרת גל להתמודד עם המחשבות
הטורדניות שלה בהרבה צבע ומשמעותיות חדשות ומתרגמת את העבודה
למנטרה של ׳צעד-צעד, אבן-אבן׳.
במקבץ העבודות שלה don't lost your head היא בחרה להראות את הניגודיות הקיימת בבדידות.
בין אם זה התמודדות ״פאסיבית״ של לצלול עמוק אל תוך המסכים
והמשחקים כדי למסך את מחשבות טורדניות על בדידות, או בין אכילה
ריגשית שמציעה נחמה (גם אם קצרה) וחיבוק בצורת ג׳אנק פוד שמרגיש
שהרווחת ומגיע לך, לנוכח המחשבות.
לבין התמודדות ״אקטיבית״ בהשראת אן בולין (1507 - 1536) אשתו השניה
של מלך אנגליה הנרי השמיני, שבשבילה המלך התגרש מאשתו הראשונה
ובצעד חסר תקדים עזב גם את הכנסייה הקתולית עבורה.
אבל לא כל הנוצץ זהב, ויש שטוענים שנמאס לבולין לשבת ולחכות בארמון
לבעלה שבגד בה עם אחרות, ויצאה בעצמה למצוא גבר שיפיג לה את
הבדידות. כשהנרי גילה, הארמון האשים את בולין בהיותה מכשפה ובוגדת
והיא הוצאה להורג.
האות B בזהב עם פנינים בקצה מסמלת את התליון המפורסם של אן בין
בכל הציורים ההיסטוריים.
עבודותיה יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
MAYA NACHUM LEVY
מיה נחום לוי, בת 31, יוצרת בטקסטיל וכותבת. נולדה וגדלה בתל אביב.
מיה נחום לוי, בת 31, יוצרת בטקסטיל וכותבת.
נולדה וגדלה בתל אביב.
באמנות הקלאסית ישנה קטגוריה של ציורי טבע דומם, בצרפתית
nature morte [טבע מת] בה מרחפות קומפוזיציות של ביכורים מהטבע, במותם, מאורגנים בהידוק, כד מעוטר פרחים שנגדעו מן השדה, גולגולת אדם, פרסי ציד, פירות וירקות. בתחומי העיצוב הנוגעים למוות של החיי, עולה משיכה עתיקה למראה פרווה ועור, תוצרים של פגרי בעלי חיים המיוחסים לאנשים אמידים, מה שהופך את
פגר החיה לסמל שמבטא פרס, כוח ומעמד- מהות הפרדוקס שבין היפה
והאסתטי למוסרי והאתי. כשהאדם חומד מן הטבע הוא למעשה נמצא
בבדידות מוסרית. הוא רוצה, תופס, לוקח ממנו.
המתח שבמעשה הציד, הלבישה, ואבזור הבית יוצר תסיסה ממושכת על הציר
האסתטי-מצפוני האנושי.
”שועל" ו"ממותה ואור ירח" נבעו מתוך אוסף צילומי רחוב שצילמתי של חיות
שנדרסו בעיר.
בדומה לנהגים סקרנים שמאטים את רכבם למראה תאונת דרכים, כך גם אני
לא יכלתי שלא לעצור ולבהות מהמראה האימתי והיפה בו זמנית.
תהיתי, אם זה כזה מגעיל, מדוע אני מתקרבת.
צמד היצירות לקוחות מתוך סדרה של יריעות בד המטופלות בפיגמנט בטכניקה
ייחודית ואנלוגית שפיתחתי, חפה מפגיעה בבעלי חיים, ומקיימת.
היריעות מציגות לראווה חומר מלאכותי, דו צדדי, המזכיר פרווה ועור- ייצוגם
החזותי של שטיחי פרווה של חיה ניצודה. קנה המידה שלהן טומן בתוכו את
הסתירה בין פריסת עור החיה כפי שהוא, לבין פורמט גליל בד תעשייתי במטר רץ.
עבודותיה יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
ADI DUEK
עדי דואק, בת 42 מתל אביב
עדי דואק, בת 42 מתל אביב
אמנית מודרנית המתמקדת ביצירה באמצעות אפוקסי מתוך אהבה לצבע,
אור ומרקם.
עבודתי שואבת השראה מהזיכרונות הקטנים ומהרגעים ילדותיים שמלווים
אותנו לאורך החיים — רגעים שבהם הצבע והאור היו חלק בלתי נפרד
מהחוויה. אני מתרגמת את זיכרונות הילדות והנוסטלגיה ליצירות עכשוויות
שמחברות בין דיוק מקצועי לבין רגש ועדינות.
״סוכריות הצלה״
ביצירת הסוכריות הנוסטלגיות שלי Life Savers מתקיים מפגש מרתק בין
מתיקות לבין שקט פנימי.
דרך סוכריות מוגדלות, צבעוניות ומבריקות נחשף עולם שמח מבחוץ אך
פגיע ובודד מבפנים.
היצירות מקבלות עוצמה מהמראה המוכר והיומיומי, אך בשינוי קנה מידה,
חומר ומבט- הפער בין הצבע התוסס לבין התחושה שלהיות לבד
בתוך ההמולה.
סוכריות ה- Life savers מדגימות היטב את הפער.
הן מבטיחות חיים, הצלה ואחיזה- אך במרכזן קיים חור, ריק, בדידות.
החלל הזה אינו רק אלמנט צורני, הוא סמל למקום פנימי שיש בכל אחד
מאיתנו, נקודת בדידות שמתקיימת גם בתוך סביבה מלאת צבע,
רעש ותנועה.
עבודותיה יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
LA RAZ PORTA
ANONYMOUS ARTIST DUO
עדי דואק, בת 42 מתל אביב
סדרה זו נולדה מתוך מפגש בין שתי יוצרות אנונימיות, שבחרו לוותר על
חתימה פרטית ולתת למעגלי הסמל, הציור והטקסט לדבר בעצמם.
בתוך כל עבודה חבוי כתב־סתרים מקורי — מערכת קודים שנוצרה במיוחד
עבור הסדרה, מעין לחישות חזותיות המשמשות כקמעות. כל קוד נכתב
כטקס זימון, כהזמנה מדויקת לעבודה פנימית: הגנות, התמרה, בהירות,
אומץ, התעוררות.
הדימויים נשענים על שפות עתיקות אך מסרבים להישאר קשורים לזמן מסוים.
הציורים אינם ארכיאולוגיה של רוחניות, אלא פרשנות חיה ואקטואלית של
תהליכים נפשיים — טקסי מעבר שעוברים דרך גוף, פחד, אור, צל והתחדשות.
הם מבקשים מהצופה לא רק להתבונן, אלא להשתתף: לקרוא, לפענח,
להרגיש, ולשאול על איזה שער פנימי הוא עומד ברגע זה.
יש בעבודות רגעים של המתנה — לא כעונש, אלא כהכנה מדויקת; שערים
שנפתחים רק כשהתודעה בשלה לעבור דרכם. לצד זאת מתקיימת קריאה
להתעורר ממה שכבר אינו משרת, להתקרב אל הלב לא כמשאב נוסטלגי
אלא כמצפן חי, ולהאמין באור שמתחיל לנוע עוד לפני שהוא נראה.
הסדרה מחזיקה תזכורת ברורה: השינוי שאנו מבקשים מצריך מפגש עם מה
שאנחנו נוטים להתחמק ממנו. הגבול היחיד הוא לעיתים אנחנו עצמנו.
הזריחה הפנימית מתחילה באופן שבו אנחנו חושבים, נושמים, מעזים.
כך נרקמת מפה אישית ורב־שכבתית — מפת מסע של תודעה. לא כהבטחה
לריפוי מהיר, אלא כהזמנה למפגש אמיתי עם מה שמניע אותנו, מגדיל
אותנו, ולעיתים גם מערער אותנו.
הקמיעות בסדרה אינם מגנים מבחוץ, אלא מזכירים את מה שכבר קיים בפנים:
כוח, בחירה, כוונה, היכולת להשתנות, והידיעה שכל צעד — גם הכואב
הוא חלק מההתמרה.
בין השקט של הסמלים לאינטנסיביות של הפרטים, העבודות מציעות רגע
של עצירה, כמו נשימה עמוקה לפני דלת שנפתחת.
כך הן הופכות לקמיעות: לא אובייקטי כוח, אלא מראות. כל אחת מהן
מצביעה באלגנטיות חדה אל האזור המדויק שבו מתחיל הקסם — בדיוק
במקום שבו אנחנו היינו מעדיפים לעצום עיניים.
עבודותיה יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
ZOHAR SHITRIT
זוהר שטרית, 36 תל אביב, צלם, במאי ויוצר חזותי.
זוהר שטרית, 36 תל אביב, צלם, במאי ויוצר חזותי.
העבודה מציגה תקריב מטושטש של פני ליצן- דימוי תרבותי המזוהה עם
החצנה, תנועה ותגובה מיידית.
באמצעות טשטוש מכוון וחיתוך, הדימוי מנותק מהקשרו הטבעי, והחיוך
חדל מלתפקד כתגובה ברורה. הוא מתקיים כמחווה תלויה, חסרת יעד.
הטשטוש מבטל זהות, מגדר והבעה כוללת, ומשאיר סימן חזותי טעון:
אדום בוהק, מוגזם, כזה שנועד להיראות מרחוק.
האיפור, שבדרך כלל משמש להדגשה ולתקשורת ישירה עם קהל, פועל
כאן באופן הפוך — הוא מדגיש דווקא את המרחק ואת חוסר היכולת
לקרוא את הרגש באופן חד־משמעי. הדימוי, הפועל לרוב בתוך מרחב רווי
אינטראקציה וגירויים, מתקיים כאן מול חלל שקט, ונשאר פעיל גם כאשר
אין מי שישיב לו מבט.
הליצן הוא דמות של כוח פרפורמטיבי, בעלת רישיון חברתי לחרוג.
עטיית האף האדום או האיפור מעניקה לו לגיטימציה לפעול מחוץ לכללים-
לומר את הבלתי־נאמר, להגזים, להיחשף — מתוך ידיעה שהתגובה כלפיו
תהיה לרוב סלחנית ואף אוהדת. זהו חוזה לא־כתוב בין הדמות לבין הקהל.
בעבודה זו, החוזה מושהה. הליצן אינו מופיע בתוך הקשר של הופעה חיה
או תגובה מיידית, אלא כלוא ברגע סטטי, חסר תגמול. המסכה קיימת,
אך הפונקציה החברתית שלה מתערערת. האיפור נותר כפעולה חד־צדדית,
והכוח שהוא מעניק לדמות הופך גם למנגנון של ניתוק.
העבודה עוסקת במצב שבו תפקוד, הופעה ויכולת למשוך תשומת לב
מתקיימים במקביל לתחושת ריחוק. היא בוחנת את המתח שבין ההגנה
שהמסכה מספקת לבין המחיר שהיא גובה — טשטוש של הפנים, של
הגבולות, ושל האפשרות להיראות ללא תיווך.
עבודותיו יוצגו בגלריה בכיכר המדינה
RAZ RONEN
רז רונן נולד בשנות ה־80, חולון, ישראל
רז רונן נולד בשנות ה־80, חולון, ישראל
רז רונן הוא צייר שיצירתו נעה על התפר שבין כאוס לשליטה, בין זוהר
לחספוס. גדילתו בחולון עיצבה את קולו האמנותי לא פחות ממה שהיה
סביבו מאשר ממה שהיה חסר—והציתה משיכה מתמשכת אל הגולמי,
המרדני, ואל יופי שמסרב להיות מהוקצע.
את דרכו החל בציור על חולצות שמכר בעצמו—גישה שממשיכה לעצב את
עבודתו עד היום: ישירה, גופנית ומיידית. ציוריו נוצרים במהירות ובאופן
אינסטינקטיבי, מתוך אמונה שהאמנות הטובה ביותר נובעת מהבטן ולא
מהתלבטות יתר.
תנועות המכחול שלו פרועות אך מכוונות; חצופות אך מהפנטות—ותמיד
נושאות עמן עוקץ סאטירי, מפתה, ומעט “לא במקום“.
במקבץ העבודות המוצג בגלריה, רונן מבקש להעביר את הכיף והיופי שיש
בגוף האישה—לא דרך אידיאליזציה, אלא דרך קו שחי את הרגע. הקווים
נעשים בצורה גסה ומהירה, כדי ”לתפוס“ קומפוזיציה רנדומלית אך מלאה,
מתח שמתקיים בין גסות לבין אסתטיקה, בין מקריות לבין דיוק פנימי.
הצבעים—או דווקא היעדר הצבע—מבטאים את סירובו לתת חשיבות יתר
לציור עצמו, כאובייקט ”מושלם“. במקום זאת, העבודות מכוונות להעביר
נטו צורה אסתטית שבאה מהבטן: אמנות שמרגישים לפני שמבינים.
עבודותיו יוצגו בגלריה בכיכר דיזינגוף
קול קורא לאמנים
זלינסקי רוזן פותחת מחלקת אומנות ומקימה גלריות חדשות בישראל
אנחנו מחפשים אמנים ויצירות מכל תחומי האומנות
שלחו תמונה של היצירה, שם היצירה, שם אמן ואת הסיפור שמאחוריה.
למייל: korinalove5@gmail.com
